שבת שקטה, זה כל מה שרציתי. שבת שקטה ונעימה, בתוך ביתי ועם אישי לבד לבד. מאחורי ומלפני שבתות עמוסות אורחים ובישולים וכל כולי כמהה להפסקה, למנוחה. פניתי לבעלי היקר ואמרתי לו "השבת רק אתה ואני" והוא הסכים.
הבקשה הראשונה להתארח אצלנו בשבת לא אחרה לבוא: כמה בחורים אנגלוסקסים פנו אל בעלי והוא מיד סרב בעדינות. אופס, נקיפת מצפון.
הבקשה השנייה הופנתה אליי: שלוש בנות מצפת רוצות להתארח אצלי בשבת. התפתלתי הנה והנה ולבסוף קבענו שאחזיר תשובה.
הפניה השלישית כבר השאירה אותנו נבוכים: שלושה בחורים מחפשים בית חם לשבת ובעלי פשוט לא מסוגל לסרב…הוא מסתכל עליי במבוכה, מגמגם אליי בשאלה: "לאן הם ילכו?!". מהר מאד אימצתי את תחושת המבוכה של בעלי ואיתה את שלושת הבחורים האבודים שרק אני מסוגלת ויכולה להושיע אותם מבדידותם ולו לשבת אחת בלבד…אמרתי: "כן".

כך מצאתי את עצמי ביום שישי בבוקר כשכל התוכניות משתנות. צריך לבשל ולהכין, אסור לזלזל בכבוד האורחים ואני מותשת, כל כך רציתי שבת של שקט. שום דבר לא הולך כמו שצריך, הכל משתבש והפתיל מתקצר. שארית כוחותיי אזלו, הותירו אותי מרוקנת וזועפת. מגיבה בחוסר פרופורציה למה שקורה, מתנהלת בחוסר יעילות ובעיקר בעייפות!

מתוך הבלגן אני שואלת את עצמי: "למה היה כל כך קשה להגיד לא?" גם כיום אחרי שנים של עבודה עצמית ומודעות, אני עדיין חוששת לסרב. למה? אני רק שואלת ומוחי מתמלא באסוציאציות: "ברור, את פוחדת שיגידו גם לך לא" אמרתי לעצמי בביטחון. "אולי זה החשש שלא יאהבו אותך, תמיד ניסית לרצות את כל העולם". "זה פשוט חוסר היכולת להודות שאת, רחל בולטון, לא סופר וומן, גם את מתעייפת, גם לך יש חיים משלך". הרהרתי עוד רגע קט וסיכמתי: "כל התשובות נכונות, ועכשיו לחזור לעבוד…"